בטיחות הרכב

לאור המחיר הכבד שגובות תאונות הדרכים בארץ בפרט ובעולם בכלל, אין פלא שאיבזור הבטיחות הפך להיות חלק מושקע ויקר בכל רכב חדש. נהוג לחלק את מערכות הבטיחות ברכב לשתיים: בטיחות אקטיבית ובטיחות פסיבית.

בטיחות אקטיבית

מערכת ה - ABS

מערכת ה-ABS (Anti-lock Braking System) , הנמצאת כיום בכל מכונית, הותקנה לראשונה במכוניות נוסעים בתחילת שנות השמונים. מטרתה למנוע אובדן שליטה ברכב הנגרמת מנעילת הגלגלים.
המערכת מבוססת על 4 חלקים: חיישני מהירות, משאבה, שסתומים ובקר המנהל את המערכת. החיישנים שבתוך הגלגל מדווחים למנהל המערכת על החלקה המעביר פקודה לשסתומים הקובעים את לחץ הבלימה המתאים לאירוע. בדרך כלל מותקן לכל גלגל חיישן וערוץ בלימה משלו.
המערכת מונעת נעילת גלגלים שעלולה לקרות בעת שהמשטח עליו נוסעים רטוב, בעת עצירה פתאומית או כאשר לא כל הגלגלים בולמים על אותו סוג משטח – למשל כמו בבלימת חירום בצידי הדרך בה הגלגלים הימניים בולמים על שולי עפר והשמאליים עדיין על הכביש.

מערכת ה-ABS מחליפה ביעילות את ה"פמפום" שאותו תורגלו נהגים לבצע בעת בלימת חירום, כלומר לחיצה והרפיה לסירוגין על דוושת הבלמים האמורה למנוע את נעילת הגלגלים. למעשה אין הרגל האנושית מסוגלת לבצע את ה"פמפום" בקצב הדרוש אבל מערכת ה-ABS עושה זאת עבורם. כדי שהמערכת תהיה אפקטיבית על הנהג ללחוץ על הדוושה לחיצה ארוכה וממושכת ולא להרפות עד לעצירה מוחלטת של הרכב.

מערכת ESP

מערכת EPS (Electronic Stability Program) נועדה להקנות בקרת יציבות אלקטרונית לרכב, והיא מכונה לעיתים גם מערכת למניעת החלקה. את ההחלקה הנובעת מנעילת הגלגלים פתרו יצרני הרכב ע"י מערכת ה- ABS המתוארת לעיל. מערכת ה- ESP אמורה להתמודד בעיקר עם החלקה בזמן סיבובים, כאשר הגלגלים מחליקים הצידה. החלקה זו מסוכנת ביותר ועלולה לגרום לאובדן שליטה קטלני.

המונחים שאליהם מתייחסים כשמדברים על החלקה בסיבוב הם תת היגוי, והיגוי יתר. במצב של תת היגוי חזית הרכב פונה פחות ממה שפונים הגלגלים הקדמיים, ולכן יש נטייה של הרכב להמשיך ישר ולא עם כיוון הסיבוב. במצב של היגוי יתר החזית פונה יותר מדי, מעבר לפניית הגלגלים כך שהרכב כביכול שואף להשלים את הסיבוב והחלק האחורי מחליק החוצה.

מערכת ה- ESP ניזונה מהנתונים שהיא מקבלת ממערכת ה- ABS ובנוסף היא מצויידת בחיישנים נוספים המודדים את זווית הפנייה של הגלגלים הקדמיים ואת סטיית הרכב בסיבוב. כך יודעת המערכת באיזה מצב היגוי נמצא הרכב. אם זוהתה החלקה יופעלו אוטומטית, באופן עצמאי וללא שליטת הנהג, הבלמים הנחוצים ויופחת הכוח שמועבר אליו מהמנוע. המערכת מסוגלת לבלום רק אחד מהגלגלים ודבר זה מאפשר לרכב להישאר בנתיבו.

בטיחות פסיבית

חגורות הבטיחות

תפקידה של חגורת הבטיחות הוא פשוט. החגורה אמורה להצמיד את הנוסעים למושבם כדי למנוע מצב בו הם "עפים" קדימה בעת תאונת דרכים או מוטחים בצידי הרכב או באנשים אחרים ברכב. כיום מצויידות חגורות הבטיחות במנגנון הנועל את החגורה כאשר היא נמשכת במהירות מסויימת האופייני למשיכה שמושך בה הגוף בעת תאונה. מנגנון זה נקרא "קדם מותחן". מנגנון זה חשוב במיוחד כיום לאור ציודם של כלי הרכב בכריות אויר. החגורות מצמידות את הנוסעים אל המושב שבריר שניה לפני שכריות האויר מתנפחות ובכך מצילות את הנוסעים לא רק מהסכנות האורבות בתנועה חופשית ברכב אלא גם מפגיעתן של כריות האוויר.

כריות אויר

כריות האוויר נועדו בעצם לחצוץ בין הנוסעים לבין חלקי הרכב מהם הם עלולים להיפגע בעת תאונה. התנגשות גורמת להיטלטלות הנוסעים בתוך הרכב והכריות אמורות לעצור את הגוף במקומו. כריות האוויר משלימות את ההגנה שמספקות חגורות הבטיחות. החגורות מצמידות את הגוף למקומו והכרית חוצצת בינו ובין גוף הרכב. כריות האוויר הן למעשה שקיות ניילון הפועלות באמצעות מנגנון ניפוח באמצעות גז.
המינימום המותקן כיום בכלי רכב הוא שתי כריות, לנהג ולנוסע שלידו. ככל שרמת האיבזור הבטיחותי עולה כן עולה מספר הכריות: כריות צד, כריות וילון וכריות ברכיים לנהג.
כאשר לא משתמשים בחגורות הבטיחות, הופכות כריות האוויר לסיכון פוטנציאלי גדול משום שהמהירות בה הן נפתחות היא עצומה. אם הנוסע אינו מוצמד למקומו הוא עלול להיפגע קשות מפתיחת כרית האוויר. מקרי מוות נרשמו כתוצאה מפתיחת כריות האוויר ללא הגנת חגורות, בעיקר לילדים ואנשים נמוכי קומה.